
מרבית תושבי מדינת ישראל חיים בערים, אך ברוב עריה איכות החיים רחוקה מלהשביע רצון. רמות הזיהום בחלק מן הערים גבוהות במיוחד, בעיקר בשל התחבורה. נוסף לכך, בערים רבות היקפם ואיכותם של השטחים הציבוריים הפתוחים העומדים לטובת הציבור נמוכים מאוד, עד כדי היעדרם המוחלט של גינות ופארקים בשכונות מסוימות.
בערים רבות רמת הניקיון נמוכה והמרחב הציבורי אינו מתוחזק ואינו מזמין לפעילות. מערכות התחבורה הציבורית עלובות, ואינן מספקות חלופה נאותה לרכב הפרטי. מערך האוטובוסים הקיים מרעיש ומזהם, ופוגע במרחב העירוני במקום להחיותו. רחובות עירוניים רבים, שהיו פעם הלב הפועם של המרקם העירוני, הפכו למוזנחים ושוממים בעקבות התפתחות אזורי מסחר וקניונים מחוץ לערים ובשוליהן.
למרות כל זאת, יוקר המחיה בערים מרכזיות עולה עד כדי כך שהוא הופך להיות מחוץ להישג ידה של אוכלוסייה גדלה והולכת, אשר בלית בררה נאלצת למצוא פתרונות דיור בפרברי שינה.
ממשלות ישראל לדורותיהן הכירו בחשיבות פיתוח הפריפריה וההתיישבות הכפרית, והקצו לצורך כך משאבים לא מבוטלים. לעומת זאת המדינה מזניחה את איכות החיים העירונית בישראל, ואינה מקדישה את המשאבים הדרושים לשיפורה כפי שנקבע במדיניות התכנון הלאומית, כי עיקר הפיתוח במדינה צריך להיעשות בתחומי הערים. כך למשל, המדינה נמנעת לחלוטין מהקצאת תקציבים ממשלתיים להקמת פארקים, הנדרשים בחלק מן הערים כאוויר לנשימה.
בשנתיים האחרונות (2008-2007) קיבלה הממשלה כמה וכמה החלטות להקמת יישובים חדשים, והקימה ועדת שרים לענייני התיישבות כפרית וחקלאית. לעומת זאת מהערים לקחה המדינה תקציבים רבים, ובמקום לממן למשל מערכות הסעת המונים והתחדשות עירונית הטילה אותם על תקציב השלטון המקומי.
ניכר כי ההתיישבות הכפרית, ובעיקר התיישבות חדשה, זוכות לחיבוק ממשלתי חם וליחס מתמרץ, ואילו איכות החיים העירונית אינה נתפסת כיעד לאומי, אלא כמשימה שולית שיש לממנה מתקציבי הארנונה בלבד.