משחר התרבות האנושית, ספורט אינו רק תחרות, אינו רק הישגיות אישית או קבוצתית ואינו רק בידור. ספורט הוא כוח חברתי ראשון במעלה. הספורט הוא בין הצירים החשובים ביותר שמלכדים סביבם קהילות, מכוננים הזדהות, סולידריות בינאישית ומשמעות, ומשמשים מכשיר מרכזי לשבירת הניכור של חברת ההמונים. האוהדים הם לב לבה של החוויה הספורטיבית וטעמו של המשחק – הספורטאים משחקים למען האוהדים, והאוהדים הם אלו שיוצרים את המוטיבציה לשחק. במקומות רבים בעולם, קהילות האוהדים הן מסגרות חברתיות רבות עוצמה, אשר ייחודן בכך שהן מושכות אוכלוסיות שונות, רב תרבויות ומגוונות תחת קורת גג אחת: צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, משפחות ויחידים וכן הלאה.
ואולם, ענפי הספורט הקבוצתיים בישראל, ובמיוחד הכדורגל והכדורסל, נמצאים בשנים האחרונות במצב של משבר אמון חמור בין האוהדים לבין הנהלות הקבוצות, אשר שובר את התפקיד והמעמד הציבורי של הספורט בישראל. החל משנות ה-90, נוצר תהליך מתמשך של ניתוק בין אוהדי הספורט לבין הקבוצות והמוסדות המנהלים את הענף, והאוהדים מרגישים כיום שהספורט נלקח מהם ואפילו "נגנב" מהם. לפני העברת סמכויות הניהול לבעלי הון פרטיים היו הקבוצות בניהול מרכזי הספורט, שעל אף כל חסרונותיהם שימשו כמרכזים קהילתיים, ולאוהדים היתה כתובת לפנות אליה ותחושה מסוימת של השפעה ושותפות.
מבנה הבעלות החדש שבו הקבוצות עברו ממרכזי הספורט ואגודות הספורט ההיסטוריות המפלגתיות לידיים פרטיות של אילי הון הוליך למצב אבסורדי. הקבוצות נתפסות על ידי הציבור כפרטיות, אך למעשה כספי ציבור רבים מוזרמים לענף מדי שנה ומאפשרים את קיומו. הצגת בעלי הקבוצות את עצמם בתור גופים פרטיים משוללי זיקה לאוהדים ייצרה תודעה רחבה, שאין לאוהדים גישה, יכולת וזכות לומר את דעתם. בנוסף, מגבלות בחוק מביאות לכך שלא קיים שום תמריץ כלכלי לבעלי המועדונים לטפח את הקשר עם האוהדים, מכיוון שהקצבות המדינה מאפשרות לרובם להתקיים כלכלית ללא תלות במספר האוהדים.
תהליכים אלו גרמו למצב שבו הספורט התנתק למעשה מן האוהדים, טעם קיומו, והחל להתקיים בבועה מנותקת ציבורית: בין הטייקונים למפרסמים, בין גופי השידור לסוכנים למיניהם. קול האוהדים אינו בא לידי ביטוי בזירה זאת: כולם מדברים על האוהדים אבל לא איתם. האוהדים מודרים על בסיס קבוע מדיונים וממעלי ההחלטות הנוגעות להם באופן ישיר, והחלטות מתקבלות ללא שיתוף אמיתי מצד מוסדות הספורט. נדמה לעתים, שבעלי הקבוצות היו מעדיפים שקהל האוהדים יהפוך במקרה הטוב לקהל צרכני, ובמקרה הרע ייעלם.
אפילו במקרה שבו מועדון הספורט קורס כלכלית, לאוהדים אין אפשרות להשפיע, והם נותרים עם לב שבור. על פי מחקרים, תופעות קיצוניות בעולם הספורט כמו אלימות וגזענות מתחזקות במקביל לניכור ולאובדן תחושת השותפות של האוהדים בחוויה הספורטיבית. תהליך זה, אשר מתרחש בישראל, קורה גם במדינות נוספות באירופה ובעולם. בכל המקומות האלה הוא מעודד חשיבה מחודשת על תפקיד האוהדים בספורט ומיסוד הקשר שלהם לקבוצות.
המענה והפיתרון למצב עגום זה, הינו מטרת הפעילות של ארגון היציע ששם לו למטרה להחזיר את הספורט לקהילה, לתמוך באוהדים ולקדמם על ידי יצירת חיבור מחודש לקבוצות, ובניה מחודשת של מסגרות האוהדים.
בניה מחודשת של ארגוני האוהדים מורכבת מעקרונות בסיס שהתפתחו באירופה בעשור האחרון-
• גוף ממוסד ומאוגד באופן רשמי (עמותה רשומה לדוגמא)
• בעלי אוריינטציה קהילתית לצד כל אגודת ספורט (פעיל חברתית בקהילה)
• דמוקרטי ופתוח לכלל האוהדים
• שקוף ניהולית ותקציבית
• מחויבים לאהדה חיובית (נגד פעולות הכוללות מרכיבים גזענים ואלימים)
התחדשות ארגוני האוהדים מובילה לכך שהם יענו על הצרכים הקהילתיים הבאים:
• גוף מתאם ומקשר בין קהילת האוהדים לקבוצה.
• הרחבת מעורבות הקבוצה והאוהדים בחיי החברה והקהילה, כך שתוביל להגדלת הצופים במשחקים,זאת תוך פיתוח תחושת אחריות בקרב האוהדים לגורל קבוצתם ועידוד פעילויות תרבותיות וערכיות עבור האוהדים במטרה להוביל להפחתה של האלימות במגרשים ומחוצה להם .
• הידוק הקשר בין האוהדים למועדונים על ידי שילוב אגודת האוהדים בהתנהלות הקבוצה.
שי גולוב הוא ממייסדי מפלגת התנועה הירוקה והיה המנכ"ל הראשון של המפלגה. שי הוא יו"ר ארגון היציע – ארגון אוהדי קבוצות הספורט.