חוק ועדות הקבלה שאושר לאחרונה בכנסת רחוק רק כשנתיים ממהלך דרמטי אחר בתחום הקרקעות, התיקון לחוק המקרקעין, שאושר באמצע 2009 ושנקרא גם 'רפורמת הקרקעות'. למרות השוני באופיים ובהיקפי ההשפעה שלהם, לשני המהלכים יש לא מעט מהמשותף והמשותף הזה אמור להטריד את מי שכוחם של האזרחים להשפיע חשוב לו.
חוק ועדות הקבלה, כידוע, מאפשר לתושבי יישובים מסוימים להחליט על דעת עצמם את מי יקבלו לגור ביישוב ואת מי לא. זאת, בזמן שהם יושבים על קרקעות מדינה. רפורמת הקרקעות, מצידה, מקדמת, בין היתר, את תחילתו של תהליך
הפרטה של קרקעות מדינה ומכירתן לאנשים פרטיים.
רפורמת הקרקעות מנסה לתפוס שתי ציפורים במכה אחת. מצד אחד, היא מנסה להפעיל במלוא עוצמתו את עקרון ההפרטה בתחום הקרקעות וליצור 'שוק חופשי' של קרקע. (חשוב לציין שעד הרפורמה נותרו ההשפעות הנאוליברליות בתחום זה מוגבלות). מהצד השני, היא מנסה לדאוג לאינטרסים של העם היהודי, או הלאום היהודי, כפי שהמחוקק מבין אותם.
מצד אחד מפריטים קרקעות במרכז, ובכלל זה קרקעות של קק"ל, ומצד שני, דואגים להעביר לקק"ל קרקעות מדינה בקרבת יישובים לא יהודיים בנגב ובגליל (בינתיים, זה קצת הסתבך). קק"ל, כידוע, יכולה, לפי החוקה שלה, להחכיר קרקעות רק ליהודים.
חוק ועדות קבלה, כאמור, מנסה אף הוא לדאוג לאינטרסים של העם היהודי (או הלאום היהודי, או חלקים ממנו...), לפחות כפי שהמחוקק מבין אותם. הוא עושה זאת דרך מהלך דמוי-הפרטה. אמנם הקרקע לא ניתנת לתושבי היישוב, אבל הסמכות להחליט מי יגור ביישוב מועברת מהמדינה ליחידים, שלא במקרה מתגוררים בו ושייכים ללאום היהודי.
חיבור שכזה, בין עקרונות של שוק, כמו הפרטה, לבין עקרונות של סגירות לאומית, הוא חיבור לא נינוח ורווי בסתירות. קחו, למשל, מצב שבו בעל קרקע מופרטת כלשהי בתוך גוש דן יחליט למכור אותה, ונניח שההצעה הגבוהה ביותר תהיה של אזרח ערבי-ישראלי. אם ימכור לו, ודאי יהיו מי שיראו בו ככזה הפוגע ב'אינטרסים לאומיים' ובגאולת הקרקע. אם ימכור דווקא לבעל הצעה נמוכה יותר, ייפגע עקרון מקסום הרווח המקודש לכלכלת השוק.
למרות הסתירות, אותו חיבור צפוי להעצים השפעות בעייתיות ממילא של כל אחד מחלקיו. ראשית, הוא עלול להגדיל את מידת אי השוויון בין אזרחים לבין עצמם, אם על רקע כלכלי, על רקע שיוך לאומי ואתני או על רקע שניהם גם יחד. שנית, הוא עלול להחליש את היכולת של אזרחים להשפיע על נושא הקרקעות. שני החוקים מחלישים את סמכותה של המדינה בתחום הקרקעות ומתוך כך גם את מעמדה ככתובת לדרישות אזרחים בנושא. במקרה של חוק ועדות קבלה, המדינה מעבירה חלק מסמכויותיה לתושבי היישוב הקהילתי. במקרה של רפורמת הקרקעות, היא מוסרת סמכויות לבעל הנכס (ובהמשך, לבעל ההון). מי ייפגע? תסתכלו במראה.
* אמית אביגור הוא דוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים.
לקריאה נוספת:
רפורמת הקרקעות
ועדות קבלה
ישוב קהילתי זכותו לבחור את תושביו
חוק ועדות הקבלה נותן אפשרות לישובים קהילתיים את הזכות להחליט על מבנה בקהילה שלהם. החוק נועד לתת שיוויון תנאים בין הלאום היהודי שחיי לפי החוק ובין הלאום האחר. לצערנו ברגע שמישהו מהלאום היהודי עובר לגר בישוב מהלאום האחר הוא מיד זוכה להתנכלויות ופגיעות פיזיות.
לכן המחוקק במקרה הזה צדק בהחלטתו ונתן עדיפות לקהילה ונכון על ידי כך החליש את המדינה שגם כך מתנערת מאחריותה ושןמרת על שיוויון זכויות רק עבור הלאום האחר
על מה בדיוק אתה מדבר?
אריאל פריימן היקר, אני, אשתי וילדתי חיים בכפר בדואי. ישנה עוד משפחה יהודית אחת כאן. כמעט בכל אחד משאר כפרי הסביבה (פלאחים, בדואים או דרוזים) יש משפחה יהודית אחת או שתיים. אף אחד מהעשרות שאני מכיר מעולם לא חווה שום התנכלות ובטח לא פגיעות פיזיות אלא רק קבלת פנים חמה.
מאיפה בדיוק הנתונים שלך?
דרך אגב, אני חולק על הכותב, אני חושב שחוק ועדות הקבלה הוא חוק טוב. מעז יצא מתוק. אין ספק שישוב קטן שמתקיימת בו מסגרת קהילתית אמיתית צריך להיות רשאי לבחור את המתחברים לקהילתו. האם הכותב חושב שאסור לקיבוץ לבחור את חבריו?
החוק, שהתחיל כגחמה גזענית, הפך לחוק טוב שמסדיר את העניין הזה, מגביל אותו ליישובים קטנים בעלי אופי קהילתי ולבקרה ממשלתית. זה עדיף מהמצב היום.
בקיצור, אפשר לתמוך בחוק ועדות הקבלה בלי להפריח ססמאות גזעניות