"אני מאמין שהמודעות וההבנה שאין רק דרך אחת להסתכל על הטבע, ושאין רק אמת אחת מוחלטת, צריכה להיות במודעות של פעילי הסביבה כאשר הם מנהלים מאבק", מסכם לירון שני, דוקטורט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, את השיחה בינינו. "לא מדובר במאבק של בני האור מול בני החושך, אנשי הטבע מול אנשי 'שמלת בטון ומלט', אלא במשהו מורכב יותר שמחייב הידברות ".
בעבודת התיזה שכתב והגיש בעת לימודיו במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, עסק שני במפגש הטעון בין מפוני גוש קטיף לבין הארגונים הירוקים, בשאלת הקמת היישוב מרשם במזרח לכיש. המחקר שלו התבסס על עבודה אתנוגראפית, שכללה ראיונות עומק עם כעשרים ושניים פעילים משתי הקבוצות. בנוסף קיים תצפיות משתתפות בכמה מפגשים בין שני הצדדים (בבתי המשפט ובוועדות התכנון), ניתח מסמכים, פרוטוקולים, ניירות עמדה ועתירות שהוגשו לבתי המשפט והצטרף לאירועים שקיימו המפונים ביישובם הזמני שקף, בו ניסו להקים את הקהילה החדשה שלהם, המורכבת ממפוני תל קטיפא, כפר דרום ומאחרים, שהצטרפו לקהילה לאחר הפינוי.
ועדת התכנון השונות קיבלו את התוכנית להקמת מרשם ודחתה את כל ההתנגדויות בנושא. כך גם בתי המשפט השונים, כולל בג"ץ, שדחו את העתירות של החברה להגנת הטבע והישוב נמצא כבר בשלבי הקמה מתקדמים.
המאבק המשפטי הסתיים, היישוב יוקם, אז מה בעצם העניין המחקרי בסיטואציה הזו?
הרקע למאבק בין שתי הקבוצות נטוע בתקופה שלאחר ההתנתקות, כאשר רצונה של המדינה להקים ישובים חדשים למפוני הגוש הצטרף מצד אחד לניסיונותיה, שלא צלחו לאורך השנים, ליישב את אזור מזרח לכיש ומצד שני, לרצונם של המתיישבים עצמם להקים ישובים חדשים, בתוך תחומי הקו הירוק. ארגוני הסביבה, בעיקר החברה להגנת הטבע ואדם טבע ודין, התנגדו להקמת הישובים מאחר ולטענתם הם הוקמו בלב השטח הפתוח ומהווים פגיעה חמורה בשטח. היה אפשר לראות במקרה הזה מפגש מעניין בין תנועה שנחשבת פוסט מודרנית- כחלק מתנועות חברתיות חדשות [ארגוני הסביבה, נ.ק.], לבין תנועה מודרנית או פרה-מודרנית [המפונים] וזו הייתה הסיבה שבחרתי לחקור את המפגש.
מה ההבדל בין תנועה פוסט מודרנית לתנועה מודרנית - או פרה מודרנית?
בספרות המחקרית קיימת חלוקה גסה בין תנועה מודרנית לתנועות פוסט מודרנית או תנועות פוליטיות חדשות. תנועות מודרניות - עוסקות בפוליטיקה ישנה - ביטחון, כלכלה, זכויות עובדים וכו' – ואילו תנועות חברתיות חדשות - עוסקות בזכויות הפרט, איכות חיים וסוגיות של איכות סביבה, דברים שפעם היו בשוליים (ואולי עדין שם) - גם המבנה הארגוני שלם שונה, הוא הרבה יותר מפוזר, גמיש ופחות היררכי.
במחקר שערכתי מצאתי, בסופו של דבר, ששתי התנועות נשענות על המודרנה ויונקות ממנה. בניגוד למחקרים שמאבחנים בישראל מאבק בין פוסט-ציונות לניאו-ציונות, הרי שבמקרה של מרשם שתי הקבוצות, המתיישבים וארגוני הסביבה, הן קבוצות מודרניות. שתיהן ציוניות, אך שתיהן הגדירו את הציונות שלהן באופן שונה.
חוקרים רבים במדעי החברה רואים בהפרדה בין הטבע לתרבות מדד לראיה מודרנית-מערבית. ואכן, שתי הקבוצות במחקר שלי ראו את הטבע והתרבות כשני אזורים נפרדים. אך בעוד המפונים ראו את האדם מעל הטבע ובמרכז התמונה, אנשי ארגוני הסביבה הציגו גישה הרואה את הטבע במרכז ואת האדם לידו. כלומר, למרות ששתי הקובצות קיימו את ההפרדה בין טבע ותרבות, הם ראו אותה בצורה שונה.
למה זה משנה? אילו השלכות יכולים להיות להבדלים הללו שמצאת בין תפישות הטבע והתרבות בין שתי הקבוצות?
ההבדלים הללו התבטאו, למשל, גם בנוגע לשאלה "מהי שמירה על הטבע". שתי הקבוצות ראו את עצמן, באמת ובתמים, כמשמרות הטבע וכ"ירוקים האמיתיים". את תפיסת המתיישבים המפונים ניתן לאפיין כמורכבת משלושה מרכיבים היוצרים את מהווים את הראיה הירוקה של המפונים: טיולים, נטיעות והתיישבות. ארגוני הסביבה, לעומתם, ראו בגישת המפונים תפיסה מיושנת, בניגוד לגישה שלהם, ה"מתקדמת". בניגוד לגישת המפונים שדיברו על התערבות בטבע כדרך לשמר אותו, ארגוני הסביבה דיברו דווקא על הימנעות בטבע: טיולים, לגישתם, יכולים לפגוע, נטיעות פוגעות בצורה ודאית והתיישבות חדשה נתפשת על ידם כפגיעה חמורה.
בשיח הירוק של ארגוני הסביבה רווח שיח "הקיימות", שמשלב בין האדם לסביבה. אך כאשר התעמקתי בתפיסות של אנשי ארגוני הסביבה שראיינתי, ושהיו פעילים במאבק סביב מרשם, התפיסה שלהם הייתה נטתה פחות לקיימות ויותר אל עבר הימנעות. עידוד הקמת ישובים צמודי דופן [בהתבסס על תשתיות של ישובים קיימים, נ.ק.] ולא בשטחים פתוחים, הגנה על המגוון הביולוגי, מסדרונות אקולוגיים ובתי גידול.
שתי הקבוצות רואות את עצמן כירוקות, ואת הקבוצה האחרת כלא ירוקה, מה שמתאפשר בעזרת יציקת פרשנות שונה למושג טבע. אני כיניתי זאת שתי פרשנויות שונות (מטאפורות שורש) - מטאפורת האדמה אל מול מטאפורת הסביבה.
האם היו נקודות נוספות שבהן התגלתה היאחזות במונח משותף, תוך שימוש בפרשנות שונה של המתיישבים ושל ארגוני הסביבה?
כך קרה גם לגבי המונח "ציונות". ברקע כל המאבק הזה נמצא גם המאבק בין השמאל לימין, שהיה נוכח נפקד בכל המאבק על היישוב מרשם. ארגוני הסביבה נתפשו כמזוהים עם השמאל ואילו המפונים עם הימין. ארגוני הסביבה ניסו בראיונות בתקשורת להתנער מהדימוי שנדבק בהם כפוסט-ציונים וכעוכרי ישראל. בניגוד למפונים, הרואים את עצמם כממשיכי הציונות האמיתית, אנשי ארגוני הסביבה קוראים לציונות ירוקה, המקדשת את השטחים הפתוחים והמרחב על פני התיישבות וקביעת גבולות. הביקורת שלהם לא עולה כביקורת פוסט-קולינאלית או פוסט מודרנית, אלא כביקורת שנשמעת בתוך גבולות הספקטרום הפוליטי הציוני, ביקורת שפחות עוסקת בעבר אלא מתרכזת בנקודת ההווה המתכונן לעתיד לבוא.
חשוב לדעת שלא היו ממש נסיונות גישור בין הצדדים, הם לא ממש נפגשו ודיברו (לפחות עד כמה שאני יודע) למעט פגישות בודדות בוועדות התכנון ובבתי המשפט.
מהדברים שלך עולה תמונה די סטריאוטיפית של שתי הקבוצות – המתנחל והירוקים. לא מצאת מרואיינים שערערו קצת על תפישת העולם של הקבוצה אליה הם שייכים ואת הדגם שהצגת כאן?
באופן כללי - רוב המרואיינים שלי מכל צד הציגו עמדות די דומות. ברור שאלו "טיפוסים אידואלים" במובן שהם לא מייצגים את כל האנשים בצד זה או אחר, אבל בהחלט מציעים תמונה כללית ודי משקפת, להבנתי. דוקטורט שלי, הנכתב בימים אלה, אני מרחיב את העיסוק ביחס שבין ההתיישבות והסביבה בצורה רחבה יותר, כולל גישתה של המדינה, ומנסה לזהות ולמפות בצורה רגישה יותר את ההבדלים בין השחקנים השונים.
לסיכום הראיון, מציע שני תובנה של מתבונן מהצד על מארג היחסים שחקר: "כרגע אנשי מרשם, וגם רבים בהתיישבות העובדת, ולא רק חובשי כיפה, רואים בפעילי הסביבה כחבורת שמאלנים תל אביבית שמה שמעניין אותם זה רק הגירית והפרפר, ולא האנשים. מאחר ואני יודע שזה לא נכון, אני חושב שיש משמעות להידברות ולניסיונות להסביר את העמדה של פעילי הסביבה בצורה פחות כוחנית וחדה.."
המעוניינים ליצור קשר עם לירון שני מוזמנים לכתוב לו ישירות, או להגיב באמצעות "ירוק בתנועה".