מאמר מאת אבי דבוש, כפי שהתפרסם בדה מרקר:
במשך שנים העסיקה חוקרים ממגוון תחומים השאלה מה מבחין בין ארגונים וחברות מצליחות לאלה שאינם מצליחים? עשרות מאמרים מצביעים על כיוון אחד: ההבדל בין ארגון מבוסס ומצליח לאורך שנים לבין אחרים הוא יכולת ההתמודדות שלו עם משברים.
מסתבר שמשברים אינם דבר שלילי בהכרח, והחוכמה היא לא "לבזבז" את המשבר ולנצל אותו לתועלת החברתית המקסימלית. פרשת הולילנד, על שובל פרשיות התכנון והבנייה הנלוות אליה, היא משבר כזה שאסור לנו כחברה לבזבז. הפרשה פרצה לחיינו בעיתוי פוליטי מושלם. חוק התכנון והבנייה החדש שיזם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אושר בקריאה ראשונה בכנסת ויידון בוועדת כנסת מיוחדת, עם חזרת הכנסת למושב הקיץ.
עם עליית הפרשה לסדר היום, נחשפו חולשות רבות בחוק התכנון והבנייה החדש והמורכב, הכולל יותר מ-600 סעיפים. סעיפים כגון אלו המבטלים חובת תמלול והקלטה לדיוני ועדות, מצמצמים מנגנוני בקרה ומעבירים סמכויות נרחבות לוועדות המקומיות, שהתגלו כמוקד מרכזי לעסקות מפוקפקות - מעלים שאלות ביחס להשפעות הרפורמה על היכולת לקדם הליכים נאותים ואחראיים בוועדות התכנון ביום שאחרי אישור החוק החדש.
נתניהו, הלהוט לאשר את הרפורמה בהקדם, מבין זאת. לכן הוא הורה לשר המשפטים וליועץ המשפטי לממשלה לבחון את מנגנוני הבקרה בחוק החדש. גם הבחינה הזו היא בעייתית, משום שהמוסדות העיקריים שהיו מעורבים בניסוח החוק הם אלה שאמורים להוביל את הבחינה מחדש. מתהליך כה עקום, שנעשה בחופזה, בחקיקה מהמורכבות שידענו, קשה להניח שתצא עבודה מתוקנת. חוק התכנון והבנייה הוא חוק אזרחי מרכזי, שיעצב את מציאות חיינו לשנים ארוכות ודורש התייחסות מעמיקה ואחראית. אגב, החוק הקיים שאושר ב-65', אושר רק לאחר 13 שנים של דיונים, בממשל יציב שבחר שלא להשתמש בכוח הרוב הפרלמנטרי לכפיית חקיקה מזורזת.
גם על מצבים שכאלה חשב המחוקק, כשאיפשר לכנסת למנות ועדה ציבורית ליצירת תשתית מקצועית לחקיקה כה מורכבת, היוצרת סיכונים חברתיים. ממגוון האפשרויות להקמת ועדות כאלה, נדמה שהמצב הקיים משווע להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתבחן את כשלי מערכת התכנון באופן מעמיק ותציע רפורמה שתוביל להקמת מערכת תכנון שקופה, יעילה ומקצועית יותר מהקיימת.