הממוצע הצליח, החולה מת / אבי דבוש

 
קשה היה לזכור משהו לאחר מסיבת העיתונאים הבלתי נגמרת לפני כשבוע בלשכת ראש הממשלה. ראש הממשלה ושרי השיכון והאוצר זרקו אלינו בליל של הצעות ו'החלטות', מתוך תקווה שבים הזה תצוץ תובנה חדשה; הם באמת עושים משהו כדי לשפר את המצב..
תחבורה לסטודנטים (זוכרים שהובטחה הוזלה בתחבורה הציבורית בעקבות משבר מחירי הדלק?), הוזלת מחירי קרקעות (זוכרים את ההבטחות של נתניהו, לפני למעלה משנתיים, ערב אישור חוק הפרטת הקרקעות?), מחירים למשתכן (היה), ועדות דיור לאומיות (טריק של שרון משנות התשעים. לא עבד). כל אלו, ועוד, הושלכו לעברנו בערבוביה.
בסופו של דבר, מה שנזכור באמת ממסיבת העיתונאים ההיא זו הזחיחות. הנסיון לשדר אוירת עסקים כרגיל ואחדות שורות, עבר כנסיון מאומץ, מאולץ ומיוזע. הזחיחות המוכרת של נתניהו בדבריו על הכלכלה הישראלית המצוינת ('יש לנו ארץ נהדרת', וגו'), מזכירה את הסטטיסטיקאי שטבע בבריכה בעומק ממוצע של ארבעים סנטימטרים.
נכון, מר נתניהו. הממוצעים שלנו לא רעים. הצמיחה הממוצעת, רווחי התאגידים, הצריכה הממוצעת ואפילו השכר הממוצע. אלו הפערים שהורגים אותנו כשרבע מהאזרחים שנמצאים מתחת לקו העוני, מתוכם עובדים עניים לרוב. מסתבר שגם כשהאבטלה בשפל, טובעים בבריכה וגם מעמד הביניים שקוע מעל צואר בבתוך מחירי המים, החשמל, החינוך, הדיור, הבריאות והמזון. הממוצע הצליח. החולה מת.
למען האמת, אנחנו לא הוגנים כלפי נתניהו. הוא לא יכול להענות באופן מוצלח למחאה המלבלבת, כיוון שהוא, מה לעשות, נתניהו.. להבדיל מהרמה הטקטית, הפוליטית, שבה מתפקד ראש הממשלה כאחרון השרדנים הפוליטיים, עם כל ספין, פנית פרסה, ופליק- פלאק לאחור, ברגע שנוגעים באסטרטגיה מתגלה נתניהו כאידיאולוג. האידיאולוגיה הכלכלית- מדינית שלו היא מן הסוג של שמרנות שפרחה בשנות השמונים, בעיקר בבריטניה וארצות הברית, עם רייגן ותאצ'ר: שבירת העבודה המאורגנת, הפרטה בכל מחיר, הסרת אחריות המדינה בכל שטח ונתינת מושכות הכלכלה בידי בעלי הון.
נתניהו שכח להתעדכן. מאז עברו שנות דור ואפילו הקפיטליסטים המושבעים ביותר ערכו תיקונים, גם אם לא מספקים, ודאי לאחר המשבר הפיננסי האחרון. המשק הישראלי נמצא באנומליה, שלא תוכל להימשך זמן רב. נחנק תחת ריכוזיות חסרת תקדים, מאבד אוכלוסיות שלמות לעוני מחפיר ולעבודות דחק, שיאן במיסים עקיפים רגרסיביים ומעדיף, בענק, למסות עבודה על פני מיסוי לרווחי הון ולחברות.
המשקפת של נתניהו אטומה לכל אילו. החסמים שלו הם אידיאולוגים. במונחים פשוטים, הוא לא סופר אותנו וככל הנראה, על פי נסיון העבר, נראה שגם לא יספור. מן המקום בו הוא עומד קל להאמין שגם המחאה הזו תעבור והמספרים, מספרי הצמיחה, ינצחו. אבל הנתק בין המספרים לאנשים, בין הכלכלה לאילו שאמורים להנות ממנה, הפך כבר לשבר עמוק ולתהום אליה יפלו ראש הממשלה ועדתו.