בעשרים השנים הבאות, אולי אף פחות מכך, מפת הארץ תתגבש ותתעצב. מערכת התכנון תחליט מה יישמר בארץ ישראל – ומה יפותח, אילו שטחים פתוחים, אילו ערכי טבע, אילו בעלי חיים ואילו נופים ישרדו את המפעל הציוני הגדול, הצודק כל כך – אך ההרסני גם כן. התכנון, או היעדרו, הם שיכריעו איך תיראה המפה הסופית לטוב ולרע. הדור שלנו יחליט, למשל, אם יהיו בתי גידול חוליים בערבה. הוא שיחליט אם החופים יהיו נחלתם של בעלי דירות ויאכטות או שטחים הפתוחים לעם כולו ולמבקריו. הוא שיחליט אם יהיו מסדרונות אקולוגיים אם יהיו יערות. אם יהיו פארקים בתוך הערים ומקום לשבילי אופניים.
מאה השנים הראשונות של הציונות הוקדשו לאתגרי הביטחון, הכלכלי והפיתוח- ואילו האתגרים המרכזיים של המאה השנים הבאות הם להבטיח את איכות החיים והסביבה באותה מדינה ואת הקיימות של המפעל. הקמפיין על חולות סמר הוא החזית במלחמה הזאת. כמפלגה, נפלה בידינו הזכות להוסיף את קולנו לקריאה ארוכת השנים של תושבי הערבה לשמור על פינה קטנה, מתוך מערכת אקולוגית חולית גדולה שהפכה לבתי מגורים, לכבישים ולשטחים חקלאים. בעיני – זאת היא הציונות החדשה של היום. תפקידנו, כתנועה הוא להבטיח, כמובן, שהציונות הזו תכלול גם חברה למופת ומקום צודק והוגן לכל תושביה. אבל קודם כל שיהיה מקום שנעים לחיות בו.
גיליון מיוחד זה של "ירוק בתנועה" מוקדש לקמפיין שלנו להצלת "חולות סמר". הטכנולוגיה מאפשרת לנו נוחיות יחסית בניהול מאבקים, נוחות שקודמינו לא יכלו לחלום עליה. אפשר "לחשוב גלובאלי ולפעול מקומי" בקלות יתר, צריך רק מחשב ואינטרנט. זה הזמן לפתוח את רשימת כתובות המיילים שלכם, ולשלוח ברכה ליום העצמות ובריאות המדינה יחד עם הלינק לעמוד המאבק (http://yeruka.org.il/campaigns/samar), שמסביר מדוע חולות סמר הם חשובים, והוא מאפשר חתימה אלקטרונית של הזדהות והתחייבות לקניית חולות סמר. זה הזמן להתחבר לאתגר האמיתי של הדור שלנו – שהיום הוא אתגר לאומי חוצה עדות, לאום, מגדר ואזורים גיאוגרפים. להבטיח שארץ הזאת תישאר יפה, בריאה מגוונת, נגישה ובטוחה לדורות הבאים.
גדלתי במשפחה ציונית בארצות הברית. מגיל די צעיר היה לי ברור שאני עתיד לעלות לארץ ישראל כדי להצטרף לבית היהודי השלישי. לא חיכיתי הרבה. בגיל 17, מיד אחרי לימודי בתיכון, הגעתי לישראל לשנת הכשרה ושנתיים לאחר מכן עליתי והתגייסתי. בתוך כל הלהט והאידיאליזם הנעורים האלה, זכורה תחושה קטנה של אי נעימות ובעיקר של החמצה: חשתי שהאתגרים הלאומיים, הגדולים והאמיתיים כבר חלפו – שכן הם שייכו לדור של הוריי או אף לסביי – ל"דור הפלמ"ח". קודמינו, הם אלה שזכו להזדמנות לשנות את ההיסטוריה ובמו ידיהם ליצור נס -- ולהקים מדינה חדשה. "מה נותר לנו, לדור שלנו", תהיתי. "לכל היותר, תחזוקה"; דור שמשול לשחקן משנה שאיחר, רק במעט, את הרכבת בדרמה הגדולה של המאה העשרים. עשור חלף מאז שהתחלתי לעסוק בבירוקרטיה הממשלתית של שמירת הסביבה, בפקלוטה למשפטים באוניברסיטה העברית. יום אחד, תוך כדי אחד המאבקים הצודקים – אך סיזיפיים - שניהלנו ב"אדם טבע ודין" (נדמה במהלך התביעה נגד המפעלים המזמים לאורך הקישון) נפל האסימון: דווקא אנחנו הדור המבורך, הדור בר המזל. זכינו אנחנו לזכות הגדולה מכולן -- להשתתף במאבק הגדול שיגדיר איך תראה הארץ הזאת, מה יישאר בה ומה ייחרב בה ואיזה מן מקום יקבלו הדורות הבאים.
רחלי תדהר-קנר, שותפתי להנהגת התנועה, ואני מברכים את כל חברי משפחת "התנועה הירוקה" באיחולים לחג עצמאות שמח. תודה על המעורבות ועל כל מה שעוד נעשה ביחד.
פרופ' אלון טל, יו"ר