בתנועה הירוקה חוזרים למגילת העצמאות

(מאמר של אורי שיינס, יו"ר מועצת המומחים, אשר פורסם לראשונה במעריב NRG)
למרות שהתנועה הירוקה לא הצליחה להיכנס לכנסת בבחירות האחרונות היא הצליחה לשנות את סדר היום הלאומי ולגרום לטלטלה בשלטון. הבג"ץ שהגישה התנועה הירוקה באמצעות עו"ד נדב אפלבאום וזיו גלסברג בלם את קטר השחיתות שנדמה שדוהר בשנים האחרונות לעבר תהום ויחד איתו גורר את הרכבת שנקראת מדינת ישראל. יש אומרים שהתנועה הירוקה שינתה את הנורמות, אך למעשה אולי עזרה להחזיר מעט נורמות שנשתכחו. אותם נורמות שבזכותם הצלחנו להקים מדינה וחברה משגשת.

ההידרדרות המוסרית בקרב ההנהגה צריכה להדאיג כל אזרח וחשיפת הפרשיות בשנים האחרונות מראה שהציבור לא מוכן לקבל את רמתם המוסרית כגזירה משמיים. מעניין שהמנהיגים ולעיתים גם פובליציסטים מחצרם הקרובה מסרבים להאמין שמפלגה כל כך צעירה הצליחה לחשוף בפני הציבור את דמותם ורמתם המוסרית.

כאשר דוד התייצב מול גוליית, הסתכל עליו גוליית מלמעלה ושאל אותו בזלזול ואולי עלבון: "הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות". זהו חטא היהירות. לכן שר הביטחון במקום להתמודד עם "דוד" מעדיף לדבר על כוחות אפלים ועל תזמון מכוון, ומוכיח לנו שוב שמשהו השתבש במוח האנליטי המפורסם שלו. מוח שלא מסוגל לקרוא את המפה היום. גם הרמטכ"ל המיועד, גלנט, לא ידע לקרוא את המפה, כי כמו הפטרון שלו לא הבין שכללי המשחק משתנים.

בית של שוויון וכבוד הדדי

מספרים על עקרב שרצה לחצות את הנהר וביקש מהצפרדע שתעביר אותו. לאחר שכנועים לוקחת אותו הצפרדע על גבה אך באמצע הדרך העקרב עוקץ אותה. כאשר שואלת הצפרדע "מדוע? הרי שנינו נטבע", עונה לה העקרב "מצטער זה הטבע שלי".

ליואב גלנט היה כבר את המינוי ביד. יכול היה באבירות, מרגע שהוגש הבג"ץ ,לצאת מהשטחים שאליהם הוא פלש. אזי הייתה התנועה הירוקה מושכת את הבג"ץ, והיום הוא היה רמטכ"ל. אך לא הוא. הטבע שלו לא אפשר לו. הסכנה הביטחונית מאנשים כמו ברק וגלנט עצומה. נכון, הם גנרלים עתירי זכויות, אך בחוסר הבנתם על איזה זכויות מדובר, הם מקעקעים את הזכות המוסרית שלנו למדינה.

על פי מגילת העצמאות מדינת ישראל הוקמה לא רק על מנת לשמש בית לעם היהודי, אלא גם להוות בית של שוויון וכבוד הדדי. לכן השחיתות השלטונית לא פחות מסוכנת מהגרעין האירני. במדינות דמוקרטיות ישנם מוסדות שמטרתם להגן על עצם קיומם של המדינות ולחשוף ולשרש את השחיתות.

גם אצלנו. למזלנו, במקרה של יואב גלנט המוסדות התעשתו בזמן וכך באמצעות הבג"ץ קיבל המבקר שיניים, והיועץ המשפטי לממשלה את הרוח הגבית המתאימה כדי להתייצב ברגע האמת ולהגן על הדמוקרטיה. הכישלון הגדול בסיפור הוא של התקשורת, שמהווה נדבך חשוב ביותר בשמירה על הדמוקרטיה. מלבד מעריב עם כתבות התחקיר המעולות של קלמן ליבסקינד, אף עיתון ואף ערוץ חדשות לא היה מוכן לעסוק בכך. על מנת להגן על הדמוקרטיה צריך שיימצא האומץ לב לא רק אצל החיילים והגנרלים אלא גם בתקשורת. העם מוכן לכך. הוא מתחיל למאוס בתרבות הקומבינות ורוצה מנהיגות אמיתית.